<h1>י"ג ע"א</h1>
<h2>דף כה.</h2>
שאלת ראובן שהיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, והקדיש שני בתים מחצירו, אם ההקדש מפקיע מידי שעבוד. ואם הקדיש שני בתים מחצירו והיתה עליו כתובת אשה, ואחר כך משכן חצי החצר הנזכר לשמעון, ואשת ראובן סילקה שיעבודה מעל חצי החצר הנזכרת שמשכן שמעון, אם הדין נותן שיקח שמעון חצי החצר שמשכן אצלו ראובן, או אם יהיו השני בתים הנזכרים מן האמצע להקדש והשאר יהיה ביניהם בין האשה ובעל חוב בשוה, או יקח שמעון בחובו חצי החצר והשני בתים יהיו מחצי החצר שנשאר לאשה בכתובתה, לפי שראובן שהקדיש נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק. ולענין מה ששאלנו בהקדש אם מפקיע מידי שעבוד אם לא, כי לדעת רבא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע [יבמות מ"ו ע"א] וגם לדעת הרמב"ם ז"ל [הלכ' ערכין פ"ז הי"ד]. אבל לבירור דבריו בערכין פרק ח' [ה"י] זה לשונו מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה ואפילו לכתחילה בפרוטה וכו', יורנו מורנו אם הדבר תלוי בגיזבר אם לא, כי אם ירצה הגיזבר בהפסד בעל הקרקע שהוחזק בו ההקדש לא יניח מי שיפדנו מידו ולא ירצה בפדיון שהוא דבר מועט, אם על פי הדין יכול בעל הקרקע לכוף לגיזבר לפדותו מידו, או אם הדבר תלוי ברצונו על פי הדין.
תשובה מה שאמר רבא בפרק השולח [גיטין מ' ע"א] ובפרק החובל [ב"ק צ' ע"א] ובפרק אלו נדרים ובפרק אף על פי ובפרק כל שעה הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, רש"י ז"ל פירש בהקדישו קדושת הגוף למזבח, אבל אם הקדישו הקדש דמים כגון לבדק הבית אינו מפקיע מידי שעבוד, שכיון שיש לו פדיון אינו מפקיע שום שעבוד. והכי משמע, מדתנן פרק שום היתומים [כ"ג ע"ב] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חובו את חובו, אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. ותוספת דינר זה אינה משום מאי דאמר שמואל בערכין בפרק המקדיש את שדהו [כ"ט ע"א] הקדש מאה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ומייתו לה בגמרא בפרק הזהב בפרק ב' דבכורות [כ"ה ע"א] וכתבה הריא"ף ז"ל בפרק לפני אידיהן, דההיא דשמואל בדיעבד היא, ולכתחילה אסור בזמן הבית משום פסידא דהקדש, וכי שרינן לכתחילה בזמן הזה הוא דליכא בית המקדש כדאיתא התם, והקלו בזה בזמן הזה כדי שלא יבואו לידי תקלה וכדמוכח בתמורה בפרק כיצד מערימין על הבכור [כ"ד ע"ב] ובפרק בתרא דבכורות [נ"ג ע"א], וכן כתבו המפרשים ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות ערכין [ה"י], ומתניתין דאמרה מוסיף עוד דינר בזמן הבית מתניא, אלא היינו טעמא דמוסיף עוד דינר הוא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כדר' אבהו כדאיתא בגמרא התם ומייתי לה בפרק המניח [ב"ק ל"ג ע"ב]. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות ערכין [הי"ד] כתב שהטעם הוא לפי שהקדש מפקיע מידי שעבוד, וכן כתב בפרק י"ח מהלכות הלואה [ה"ז], וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בהלכות ערכין [שם], וכן הסכימו כל המפרשים ז"ל, שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש מזבח שהוא קדוש קדושת הגוף, וכגון איסורי הנאה של מת וכדאיתא התם ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"ב] גבי ההיא איצטלא דפרסוה אמיתנא, וכן נמי קונמות וכדאמר בפרק אף על פי [כתובות נ"ט ע"ב] קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. וכן כתב בעל הערוך בערך קדש, וכן כתב בספר החושן בסימן קי"ד [טור חו"מ סימן קי"ז]. ורבנו תם [ספר הישר סימן קי"ג] שסובר דקדושת דמים דמטלטלי דבשעת הקדש היו ברשות המקדיש מפקיע מידי שעבוד, אפילו הכי מודה הוא במקרקעי, ואפילו במטלטלי שלא היו לו בשעת ההקדש, שאינו מפקיע מידי שעבוד. ואף דבריו ז"ל לא נראה לאחרונים ז"ל, אלא בהסכמה אחת אמרו שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש קדושת הגוף. וכל זה הוא אם הקדיש גוף הנכסים, אבל אם הקדיש דמיהם, כגון קרקעי שימכר וינתנו דמיו לבדק הבית, נראה שאף הרמב"ם ז"ל יודה בזה שאינו מפקיע מידי שעבוד, שכיון שלא הקדיש גופו אלא דמיו אינו אלא שעבוד, ואין שעבוד מאוחר מפקיע שעבוד שקדם לו, כמו שיש לו דין קדימה. ובשאר הקדשות שלא לבדק הבית יודה הרב ז"ל שאינו מפקיע מידי שעבוד, לפי שאין הקדש חל בקדושת דמים לבוא לידי מעילה הנהנה מהם אלא להקדש בדק הבית, שהנהנה מהם קודם פדיון מעל כדאיתא במסכת מעילה
<h2>דף נ:</h2>
שאלת ראובן שהיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, והקדיש שני בתים מחצירו, אם ההקדש מפקיע מידי שעבוד. ואם הקדיש שני בתים מחצירו והיתה עליו כתובת אשה, ואחר כך משכן חצי החצר הנזכר לשמעון, ואשת ראובן סילקה שיעבודה מעל חצי החצר הנזכרת שמשכן שמעון, אם הדין נותן שיקח שמעון חצי החצר שמשכן אצלו ראובן, או אם יהיו השני בתים הנזכרים מן האמצע להקדש והשאר יהיה ביניהם בין האשה ובעל חוב בשוה, או יקח שמעון בחובו חצי החצר והשני בתים יהיו מחצי החצר שנשאר לאשה בכתובתה, לפי שראובן שהקדיש נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק. ולענין מה ששאלנו בהקדש אם מפקיע מידי שעבוד אם לא, כי לדעת רבא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע [יבמות מ"ו ע"א] וגם לדעת הרמב"ם ז"ל [הלכ' ערכין פ"ז הי"ד]. אבל לבירור דבריו בערכין פרק ח' [ה"י] זה לשונו מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה ואפילו לכתחילה בפרוטה וכו', יורנו מורנו אם הדבר תלוי בגיזבר אם לא, כי אם ירצה הגיזבר בהפסד בעל הקרקע שהוחזק בו ההקדש לא יניח מי שיפדנו מידו ולא ירצה בפדיון שהוא דבר מועט, אם על פי הדין יכול בעל הקרקע לכוף לגיזבר לפדותו מידו, או אם הדבר תלוי ברצונו על פי הדין.
תשובה מה שאמר רבא בפרק השולח [גיטין מ' ע"א] ובפרק החובל [ב"ק צ' ע"א] ובפרק אלו נדרים ובפרק אף על פי ובפרק כל שעה הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, רש"י ז"ל פירש בהקדישו קדושת הגוף למזבח, אבל אם הקדישו הקדש דמים כגון לבדק הבית אינו מפקיע מידי שעבוד, שכיון שיש לו פדיון אינו מפקיע שום שעבוד. והכי משמע, מדתנן פרק שום היתומים [כ"ג ע"ב] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חובו את חובו, אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. ותוספת דינר זה אינה משום מאי דאמר שמואל בערכין בפרק המקדיש את שדהו [כ"ט ע"א] הקדש מאה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ומייתו לה בגמרא בפרק הזהב בפרק ב' דבכורות [כ"ה ע"א] וכתבה הריא"ף ז"ל בפרק לפני אידיהן, דההיא דשמואל בדיעבד היא, ולכתחילה אסור בזמן הבית משום פסידא דהקדש, וכי שרינן לכתחילה בזמן הזה הוא דליכא בית המקדש כדאיתא התם, והקלו בזה בזמן הזה כדי שלא יבואו לידי תקלה וכדמוכח בתמורה בפרק כיצד מערימין על הבכור [כ"ד ע"ב] ובפרק בתרא דבכורות [נ"ג ע"א], וכן כתבו המפרשים ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות ערכין [ה"י], ומתניתין דאמרה מוסיף עוד דינר בזמן הבית מתניא, אלא היינו טעמא דמוסיף עוד דינר הוא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כדר' אבהו כדאיתא בגמרא התם ומייתי לה בפרק המניח [ב"ק ל"ג ע"ב]. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות ערכין [הי"ד] כתב שהטעם הוא לפי שהקדש מפקיע מידי שעבוד, וכן כתב בפרק י"ח מהלכות הלואה [ה"ז], וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בהלכות ערכין [שם], וכן הסכימו כל המפרשים ז"ל, שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש מזבח שהוא קדוש קדושת הגוף, וכגון איסורי הנאה של מת וכדאיתא התם ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"ב] גבי ההיא איצטלא דפרסוה אמיתנא, וכן נמי קונמות וכדאמר בפרק אף על פי [כתובות נ"ט ע"ב] קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. וכן כתב בעל הערוך בערך קדש, וכן כתב בספר החושן בסימן קי"ד [טור חו"מ סימן קי"ז]. ורבנו תם [ספר הישר סימן קי"ג] שסובר דקדושת דמים דמטלטלי דבשעת הקדש היו ברשות המקדיש מפקיע מידי שעבוד, אפילו הכי מודה הוא במקרקעי, ואפילו במטלטלי שלא היו לו בשעת ההקדש, שאינו מפקיע מידי שעבוד. ואף דבריו ז"ל לא נראה לאחרונים ז"ל, אלא בהסכמה אחת אמרו שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש קדושת הגוף. וכל זה הוא אם הקדיש גוף הנכסים, אבל אם הקדיש דמיהם, כגון קרקעי שימכר וינתנו דמיו לבדק הבית, נראה שאף הרמב"ם ז"ל יודה בזה שאינו מפקיע מידי שעבוד, שכיון שלא הקדיש גופו אלא דמיו אינו אלא שעבוד, ואין שעבוד מאוחר מפקיע שעבוד שקדם לו, כמו שיש לו דין קדימה. ובשאר הקדשות שלא לבדק הבית יודה הרב ז"ל שאינו מפקיע מידי שעבוד, לפי שאין הקדש חל בקדושת דמים לבוא לידי מעילה הנהנה מהם אלא להקדש בדק הבית, שהנהנה מהם קודם פדיון מעל כדאיתא במסכת מעילה
<h2>דף נג.</h2>
שאלת ראובן שהיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, והקדיש שני בתים מחצירו, אם ההקדש מפקיע מידי שעבוד. ואם הקדיש שני בתים מחצירו והיתה עליו כתובת אשה, ואחר כך משכן חצי החצר הנזכר לשמעון, ואשת ראובן סילקה שיעבודה מעל חצי החצר הנזכרת שמשכן שמעון, אם הדין נותן שיקח שמעון חצי החצר שמשכן אצלו ראובן, או אם יהיו השני בתים הנזכרים מן האמצע להקדש והשאר יהיה ביניהם בין האשה ובעל חוב בשוה, או יקח שמעון בחובו חצי החצר והשני בתים יהיו מחצי החצר שנשאר לאשה בכתובתה, לפי שראובן שהקדיש נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק. ולענין מה ששאלנו בהקדש אם מפקיע מידי שעבוד אם לא, כי לדעת רבא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע [יבמות מ"ו ע"א] וגם לדעת הרמב"ם ז"ל [הלכ' ערכין פ"ז הי"ד]. אבל לבירור דבריו בערכין פרק ח' [ה"י] זה לשונו מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה ואפילו לכתחילה בפרוטה וכו', יורנו מורנו אם הדבר תלוי בגיזבר אם לא, כי אם ירצה הגיזבר בהפסד בעל הקרקע שהוחזק בו ההקדש לא יניח מי שיפדנו מידו ולא ירצה בפדיון שהוא דבר מועט, אם על פי הדין יכול בעל הקרקע לכוף לגיזבר לפדותו מידו, או אם הדבר תלוי ברצונו על פי הדין.
תשובה מה שאמר רבא בפרק השולח [גיטין מ' ע"א] ובפרק החובל [ב"ק צ' ע"א] ובפרק אלו נדרים ובפרק אף על פי ובפרק כל שעה הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, רש"י ז"ל פירש בהקדישו קדושת הגוף למזבח, אבל אם הקדישו הקדש דמים כגון לבדק הבית אינו מפקיע מידי שעבוד, שכיון שיש לו פדיון אינו מפקיע שום שעבוד. והכי משמע, מדתנן פרק שום היתומים [כ"ג ע"ב] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חובו את חובו, אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. ותוספת דינר זה אינה משום מאי דאמר שמואל בערכין בפרק המקדיש את שדהו [כ"ט ע"א] הקדש מאה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ומייתו לה בגמרא בפרק הזהב בפרק ב' דבכורות [כ"ה ע"א] וכתבה הריא"ף ז"ל בפרק לפני אידיהן, דההיא דשמואל בדיעבד היא, ולכתחילה אסור בזמן הבית משום פסידא דהקדש, וכי שרינן לכתחילה בזמן הזה הוא דליכא בית המקדש כדאיתא התם, והקלו בזה בזמן הזה כדי שלא יבואו לידי תקלה וכדמוכח בתמורה בפרק כיצד מערימין על הבכור [כ"ד ע"ב] ובפרק בתרא דבכורות [נ"ג ע"א], וכן כתבו המפרשים ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות ערכין [ה"י], ומתניתין דאמרה מוסיף עוד דינר בזמן הבית מתניא, אלא היינו טעמא דמוסיף עוד דינר הוא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כדר' אבהו כדאיתא בגמרא התם ומייתי לה בפרק המניח [ב"ק ל"ג ע"ב]. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות ערכין [הי"ד] כתב שהטעם הוא לפי שהקדש מפקיע מידי שעבוד, וכן כתב בפרק י"ח מהלכות הלואה [ה"ז], וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בהלכות ערכין [שם], וכן הסכימו כל המפרשים ז"ל, שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש מזבח שהוא קדוש קדושת הגוף, וכגון איסורי הנאה של מת וכדאיתא התם ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"ב] גבי ההיא איצטלא דפרסוה אמיתנא, וכן נמי קונמות וכדאמר בפרק אף על פי [כתובות נ"ט ע"ב] קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. וכן כתב בעל הערוך בערך קדש, וכן כתב בספר החושן בסימן קי"ד [טור חו"מ סימן קי"ז]. ורבנו תם [ספר הישר סימן קי"ג] שסובר דקדושת דמים דמטלטלי דבשעת הקדש היו ברשות המקדיש מפקיע מידי שעבוד, אפילו הכי מודה הוא במקרקעי, ואפילו במטלטלי שלא היו לו בשעת ההקדש, שאינו מפקיע מידי שעבוד. ואף דבריו ז"ל לא נראה לאחרונים ז"ל, אלא בהסכמה אחת אמרו שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש קדושת הגוף. וכל זה הוא אם הקדיש גוף הנכסים, אבל אם הקדיש דמיהם, כגון קרקעי שימכר וינתנו דמיו לבדק הבית, נראה שאף הרמב"ם ז"ל יודה בזה שאינו מפקיע מידי שעבוד, שכיון שלא הקדיש גופו אלא דמיו אינו אלא שעבוד, ואין שעבוד מאוחר מפקיע שעבוד שקדם לו, כמו שיש לו דין קדימה. ובשאר הקדשות שלא לבדק הבית יודה הרב ז"ל שאינו מפקיע מידי שעבוד, לפי שאין הקדש חל בקדושת דמים לבוא לידי מעילה הנהנה מהם אלא להקדש בדק הבית, שהנהנה מהם קודם פדיון מעל כדאיתא במסכת מעילה
